לִבְלוֹע כָּל יוֹם מָנָה קְטַנָּה שֶׁל רַעַל

לִבְלוֹע כָּל יוֹם מָנָה קְטַנָּה שֶׁל רַעַל

אחד הדברים שכל אדם כמה לו זה לאהוב את עצמו; לבסס חוויה פנימית של אהבה והערכה, חוויה עצמאית שאינה תלויה בחיזוקים מבחוץ. אנחנו עובדים קשה מאוד בשביל לממש את הכמיהה הזאת. חלקנו עושים זאת לבד, עם עצמנו, באופן אינטואיטיבי תוך כדי החיים, וחלקנו נעזרים מפעם לפעם בליווי של איש מקצוע.

אנחנו בונים בסבלנות נדבך על גבי נדבך: מנסים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, משתדלים להיגמל מהתמכרות לחיזוקים מבחוץ, מתאמצים להיגמל מהצורך "להקטין" אנשים אחרים על מנת לחוש בעלי ערך, ולהשתחרר מההרגל לרצות אחרים על מנת שיאהבו אותנו. כך אנו מניחים לבנה על גבי לבנה, ובעבודה יומיומית מאומצת, שנמשכת לעיתים שנים רבות – אנחנו משתדלים לחזק את עמוד השדרה שלנו.

ואז – בכלל בלי להיות מודעים לכך – מקלקלים את כל מה שעשינו. בהיסח דעת ומתוך הרגל אוטומטי אנו עושים פעולה אחת קטנה, יומיומית, שממוטטת את כל מה שעמלנו לבנות ולבסס. הפעולה ההרסנית הזאת היא ההלקאה העצמית. לאותה הלקאה עצמית – שנראית לעיתים כמו הרגל קטן ולא מזיק – יש השפעה מרחיקת לכת על הנפש שלנו.

רעל שנוגס בערך העצמי

מדוע? מכיוון שהלקאה עצמית היא הרגל מאוד מחליש. זוהי פעולה שמבססת ומשמרת את התפיסה שיש בנו משהו שהוא לא בסדר, שראוי לגינוי, ושהוא לא מספיק טוב. למעשה – זה כמו לבלוע כל יום מנה קטנה של רעל. אמנם מנה קטנה, מנה שלא תהרוג אותנו ולא תיצור אפקט מיידי, אבל לאורך זמן היא תחליש ותכלה את גופנו.

הלקאה עצמית פועלת באופן דומה. בכל פעם שאנחנו מדברים על עצמנו באופן "מקטין" אנחנו מטפטפים אל תוך המערך הרגשי שלנו רעל שמחליש ומכלה את הערך העצמי שלנו. את אותו הדבר שאנו כה עמלים לבנות. יהיה קל להמחיש את עומק ההשפעה של ההרגל, ואת גודלו של העוול, אם נדמיין לעצמנו ילדה קטנה בת ארבע מדברת אל עצמה באופן הזה.

בואו נתאר לעצמנו שבמהלכו של יום שלם אחד אותה ילדה תטפטף לעצמה, בטון כועס ומאשים, את המילים הבאות: "איזו פחדנית את! תטפסי כבר על העץ", "איזו דפוקה אני, איך הרסתי את הציור הזה", "למה אני לא יכולה להתאמץ לקפוץ יותר גבוה?", "אני ילדה רעה, הפרעתי לאמא! מגיע לי עונש", וכן הלאה וכן הלאה. עוד טיפה ועוד טיפה של רעל.

עבור ילדה קטנה ותמימה זה נשמע כמו עוול גדול. העניין הוא שלעצמנו אנחנו עושים במו ידינו בדיוק את אותו העוול. אנחנו מדברים אל עצמנו כמו שלא היינו מסכימים שאף אדם בעולם ידבר אל ילד שלנו. אנחנו נותנים לעצמנו על הראש מכה ועוד מכה מבלי לשים לב כמה המכות הללו מכווצות את ההוויה שלנו.

רעל שמקבע דפוסים

בעיה נוספת שיוצרת ההלקאה העצמית היא קיבעון של דפוסים. כל התנהגות וכל הרגל שאנחנו רוצים לשנות – ואנחנו מלקים את עצמנו לגביו – אנחנו רק מחזקים: ביישנות, נטייה לדחות דברים, נטייה לאחר, התפרצויות זעם, וכן הלאה. כל ביטוי של גינוי עצמי הוא כמו עוד מסמר שמקבע את הדפוס בתוכנו. אנחנו לכודים באשליה שאם נלקה את עצמנו, שאם נכעס וננזוף בעצמנו – נדחוף את עצמנו  קדימה, ונשחרר סוף סוף את הדפוס. אבל זו כאמור – אשליה.

למה אנחנו ממשיכים עם זה?

כאן אפשר לשאול: מול כאלה השלכות, מול שני מחירים כה גדולים – פגיעה חמורה בערך העצמי, וקיבעון של דפוסים – מדוע שלא נרצה להפסיק מיד את ההרגל? מדוע שנרצה לשמר אותו? שימור ההרגל נעשה ללא כוונה ובאופן לא מודע, ויש לזה סיבה טובה. יש משהו מאוד מאיים ומפחיד בויתור עליו. חלק אחד בנו מאוד רוצה להיפטר מההרגל. חלק אחר בנו מבועת מעצם הרעיון.

מה כל כך מפחיד? ראשית, מפחיד להרפות את האחיזה בשוט משום שנדמה לנו שאם ניתן לעצמנו מנוח נאבד שליטה על עצמנו לגמרי. נדמה לנו שאם נעצור את המאמצים לטפס בהר נידרדר אחורנית, ניכנס לאופוריה ואז לעולם לא נצליח לשנות את הדפוס. עבור חלקנו ההרפיה נתפסת כמתן לגיטימציה להמשיך להתנהל בדרך הלא רצויה.

הדבר השני שכל כך מפחיד אותנו הוא עצם השינוי. בני אדם מפחדים להשתנות. שינוי כרוך במפגש עם רגשות מכאיבים ששקעו בנו במהלך השנים. הראש החושב שלנו רוצה שנשתנה ודוחף אותנו לשם, אבל המערך הרגשי שלנו, שיודע שהוא זה שיצטרך לעשות את העבודה המכאיבה, מתנגד. כאשר עולה הרעיון לשינוי הוא שולח מיד את שומרי הראש שלו, את מנגנוני ההגנה של הנפש. הלקאה עצמית היא אחד מהמנגנונים האוטומטיים הללו.

אז איך בכל זאת מפסיקים את זה?

על מנת לשחרר את ההרגל הזה אנחנו צריכים קודם כל לרצות: אנחנו צריכים להבין לעומק את המנגנון האנושי שפועל כאן, את עומק האשליה שאנו לכודים בה, ואנחנו צריכים להכיר במחירים הכבדים של ההרגל, בייחוד במכת המחץ לערך העצמי שלנו. להכיר בכך שאנו נותנים יד לשומרי ראש שבמהלך עבודתם גם מרעילים אותנו ופוגעים קשות ביכולת שלנו לאהוב את עצמנו.

אחרי שהראש שלנו השתכנע נדרש לשכנע גם את הלב. כלומר לשכנע את המערך הרגשי שלנו לוותר על מנגנוני ההגנה שלו. בהדרגה, בעדינות ובסבלנות. ליצור בו תחושה של חוסן וביטחון שיאפשרו לו לוותר על שומרי הראש הללו. כאשר שניהם משתכנעים, הראש והלב, אנחנו יכולים להתחיל לסלול את הדרך לשינוי. הן לגמילה מן ההרגל המחליש, והן לשינוי של כל דפוס שנרצה.