אַהֲבָה שְׁלֵמָה

אַהֲבָה שְׁלֵמָה

"…היא היתה זו שאמרה לי: "את לא מאמינה, אליזבת, שבכל אחד מאיתנו קיים היטלר?". היא ואני הבנו בגיל צעיר מאוד שאם אנחנו רוצים להפוך לאנשים טובים ומעניקים, זה תלוי בעיקר באומץ שלנו להביט בפוטנציאל השלילי שלנו. כי בכל אחד מאתנו קיים גם הפוטנציאל להפוך לאמא תרזה."

ד"ר אליזבת קובלר-רוס מתוך 'המוות חשוב לחיים'.

אהבה עצמית היא אחד הדברים שאני כמהה לו בתוך מסע ההתפתחות הפנימית, אחד הדברים שאני מאמינה שכולנו כמהים לו – ושמהווה אבן דרך חשובה וחיונית בכל תהליך, לא משנה לאן נרצה בסופו של דבר להגיע. אהבה שמאפשרת לנו לחיות בשלום עם עצמנו, ובהתאמה מדויקת להפליא, לחיות בשלום גם עם העולם.

אני לא מתכוונת למחשבה הראשונה שעולה בנו למשמע המושג 'אהבה עצמית'. אני לא מדברת על לאהוב את עצמנו כי אנחנו טובי לב, ומוכשרים וחכמים – אלא לאהוב את עצמנו כי אנחנו מי שהננו באמת: החלקים היפים והמוארים שבנו לצד נקודות התורפה והאזורים האפלים שבתוכנו. אהבה שלמה שמתייחסת למכלול שאנחנו.

אהבה שכזאת מאפשרת לנו לחיות בשלום עם עצמנו. כי אם אנחנו מקבלים את האזורים האפלים – כבר אין מה להסתיר ואין ממה להתבייש. אין צורך לחוש אשמה או מבוכה, אין אל מה להתנגד ואין שום דבר בפנים שצריך לריב איתו. לא בפנים, ולכן גם לא בחוץ.

מסתכלים לעצמנו בעיניים

איך עושים את זה? כאן נכנס לתמונה האומץ שמוזכר בציטוט שבפתיחה. מעזים להכיר בצדדים הללו. מפסיקים להתכחש אליהם. מפסיקים להעמיד פנים שהם לא שם. מפסיקים לגַנות אותם, מפסיקים להתאפק לא לכעוס ולא להתפרץ ולא לקנא ולא להתעצל בשביל לא להיחשב בעיני עצמנו או בעיני אחרים "אדם רע", בשביל לא להיות "אדם קנאי" או "שתלטן" או "אנוכי" או "תלותי". כל אחד וה"רע" הבלתי נסלח שלו.

הכוונה כמובן איננה לטפח את אותו פוטנציאל שלילי אלא ללמוד לווסת אותו. אבל הניסיון מראה שבלתי אפשרי לשנות משהו מתוך התנגדות ושנאה אליו, ושההתנגדות יוצרת בדיוק את ההיפך. בנוסף, זוהי טעות לאהוב את החלקים ה"טובים" ולנסות לשנות את החלקים ה"לא-טובים" כדי שנוכל לאהוב גם אותם. הרי לעולם לא נהיה מושלמים. ואם נחכה שהכל ישתפר, יתוקן וילוטש – לעולם לא נאהב את עצמנו.

המרכיב הראשון בתהליך, אם כך, הוא הכרה. הכרה בכל החלקים – בפשטות, בכנות ובאומץ. המרכיב השני, שבלעדיו לא ניתן להתקדם, הוא קבלה שמבוססת על חמלה. נדרש לפתח ולטפח את "שריר" החמלה: את היכולת להביט על החולשות שלנו, על נקודות התורפה ועל הדפוסים בעיניים מבינות ואוהבות, ולא בעיניים שופטות ומבקרות.

מרכיבים משקפיים של חמלה

איך מחזקים את "שריר" החמלה העצמית? מתחילים להכיר בכך שאף אחד מאתנו אינו אשם בדפוסים שלו. לכל התנהגות שאימצנו, גם אם היום היא נתפסת כ"שלילית", היה תפקיד חשוב בהגנה על המערך הרגשי שלנו. לא אימצנו את אותו דפוס כי אנחנו אנשים "רעים" או לא מספיק טובים – אימצנו אותו על מנת לשרוד מבחינה רגשית.

למשל, התנהגות 'שתלטנית' יכולה היתה להופיע על מנת לספק חוויה של ביטחון – אם נסיבות החיים יצרו בנו חרדה מתמשכת. התנהגות ביקורתית כלפי אחרים יכולה היתה להתבסס על מנת לספק חוויה של ערך עצמי – אם נסיבות החיים חבטו שוב ושוב בערך העצמי שלנו, וכן הלאה. אין דפוס שאין לו הסבר מסוג כזה – שיכול לסייע לנו לאמץ מבט רך כלפי עצמנו ולהבין לליבנו.

ברגעים מסויימים במהלך החיים שלנו, גיבוש הדפוס היה האופציה היחידה. הוא היה כמו לבחור אם לחיות או למות. דפוסים כאלה הגנו עלינו מפני מוות רגשי, ולעיתים מפני איבוד עצמנו לדעת מול התנסות שנתפסה כמפחידה בצורה בלתי נסבלת. אני מאמינה שזו הסיבה היחידה שבגללה המערך הרגשי שלנו "הסכים" לשלם את המחיר הכבד של אימוץ דפוס, ושל חיזוק הפוטנציאל השלילי על פני החיובי.

גינוי עצמי של אותו פוטנציאל שלילי מהווה עצימת עיניים אל מול הדפוס, אבל בעיקר מהווה עוול גדול שאנו עושים לעצמנו. השינוי, אם נרצה בו, יוכל להתחיל רק מהבנה אמיתית ועמוקה של כל בחירה – מודעת ולא מודעת – שעשינו במהלך חיינו. הוא יוכל להתחיל בזכות מבט נדיב וסובלני כלפיי החולשות, הפחדים והכאבים שחווינו לאורך השנים, כלפיי כל היבט והיבט של האישיות שלנו שהתגבשה והתעצבה אל מול אותם פחדים, כלפיי הילדים שהיינו שעשו כל שביכולתם כדי לחוש בטוחים ומוגנים.

כאשר מאמצים את נקודת המבט הזאת באופן מתמשך – לומדים חמלה עצמית. חמלה שמאפשרת לנו לצאת למסע של חיזוק המשאבים הפנימיים על מנת שנוכל לחוש בטוחים ומוגנים גם ללא הדפוסים. חמלה שמאפשרת לנו לחיות במלוא הפוטנציאל החיובי שלנו. שמאפשרת לנו ללמוד אהבה שלמה. אהבה לעצמנו – ובזכות כך גם אהבה לכל אדם באשר הוא.