הבטחנו שהשמש תשקע בערב

הבטחנו שהשמש תשקע בערב

"הבטחנו שהשמש תשקע בערב 
ובבוקר יחזור שוב האור,

הבטחנו שהגשם ירד בחורף 
ועם שחר תשיר הציפור."

נתן זך

כאשר אדם משתנה שינוי פנימי מהותי, בעקבות תהליך שעשה, או בעקבות התעוררות ספונטנית – הוא בעצם "מפר חוזה" מול האנשים עימם הוא נמצא במערכת יחסים קרובה. הוא מפר הבטחה שהבטיח באופן לא מילולי ולא ישיר. זו יכולה להיות הבטחה שהבטיח לבן זוג, להורה, לילד, לבוס, או לחבר קרוב. הכוונה היא כמובן להבטחה ולחוזה לא כתוב, ובעיקר לחוזה לא מדובר, של התנהלות ושל דינאמיקה משותפת.

הנה דוגמא להפרת חוזה אישיותי שכזה: אדם שרגיל לשים את הצרכים והרצונות שלו בסוף סדר העדיפויות של עצמו, מתעורר פתאום להבנה שזה לא נכון עבורו. כאשר הוא משתנה, הוא לומד להעז לבטא ולממש את רצונותיו, ובעצם כך הוא למעשה "מפר חוזה". עד לאותו הרגע הוא כביכול "התחייב" מול בת זוגו לדחוק את עצמו ואת צרכיו לפינה. הוויתור על הצרכים היה "כתוב" ומובטח במשך שנים רבות בהסכם הזוגי שלהם.

עסקה שהשתלמה לשני הצדדים

ואותו אדם אכן התנהל כך במשך עשר או עשרים שנים. ולבת זוגו זה היה נוח, והיא התנהלה בהתאם. חלילה לא מתוך כוונה רעה, אלא מכיוון שזה התאים לצרכים שלה, ובעיקר למבנה האישיות שלה. זה היה "הסכם" נוח לכל הנוגעים בדבר. נוח גם למי שמוותר על ביטוי צרכיו, מכיוון שעבור הנפש שלו, עד לרגע השינוי, ביטוי והתעקשות על מימוש הצרכים שלו – נחווה, בעיקר בתת המודע, כדבר מפחיד וכמסוכן. כדבר שעלול להוביל לגינוי ולכעס. וגם, אולי, כדבר שהוא, אותו אדם, לא ראוי לו.

דוגמא נוספת יכולה להיות אישה שהיתה רגילה לאפשר לבן זוגה, לילדים שלה ולבוס שלה – לדבר אליה בצורה מקטינה, מחלישה ומבטלת. בהסכם הלא כתוב שלה עם אנשים אחרים, ביקורת ודיבור בטון מזלזל – היו משהו שיש לו רשות ומקום: משהו שהוא מותר ואפשרי. למי שהיה עימה בקשר, והיתה לו נטייה לדבר כך, זה היה נוח. וגם כאן, מי שדיבר אליה כך לא עשה זאת כי הוא אדם רע, אלא כי זה אחד מדפוסי התקשורת שלו, או אחד ממנגנוני ההגנה שלו. וזה היה נוח גם לה, לאותה אישה, כי כך היא התרגלה, כנראה מילדות, שראוי להתנהל מולה, וכי הצבת גבול נתפסה מבחינתה כ"מסוכנת" משום שהיא עלולה לעורר קונפליקט או גינוי.

ואז מגיע שינוי

ואז, לפעמים, האנשים הללו משתנים. הם בונים לעצמם תפיסה פנימית חדשה שמבוססת על הערכה עצמית, על תפיסות עצמיות חדשות חיוביות יותר, תפיסות – שבעקבותיהן עולים אומץ, תעוזה ונכונות לפעול בדרך חדשה ושונה. כאשר בן זוג, או חברה, או ילדים קולטים, במודע או לא במודע, שמשהו השתנה, ושהחוזה הלא כתוב הופר, זה לא תמיד נוח להם משום שזה דורש מהם היערכות פנימית חדשה, וזה דורש מהם להתרגל להתנהל אחרת מול האדם.

ההסתגלות של השותפים למערכת היחסים יכולה מן הסתם לארוך זמן מה. מה שיכול להקל עליה זו הבנה וסבלנות מצד האדם שיצר את השינוי, שבחר בו ושמודע לו. הבנה שהוא מבקש, למעשה, שינוי בחוזה הלא כתוב –  שינוי שהוא לא קל ושדורש ממי שעומד מולו התגייסות ומאמץ נפשי ומנטלי. למשל, עבור מי שרגיל לדבר אל בת זוגו בצורה שיפוטית, נדרש לא רק להתרגל לדבר בשפה ובטון שונים – נדרש ממנו גם שינוי פנימי אמיתי, משום שיתכן והשיפוטיות היא מנגנון הגנה שהוא משתמש בו.

אין אשמים

מה שעוד כדאי לזכור זה לוותר על רגשות אשמה, אם במקרה עולים כאלה מול הסיטואציה. אשמה איננה רלוונטית כאן: כאשר אדם מפתח חוסן פנימי ומשתנה, הוא לא "עושה" לאחרים שום דבר רע. השינוי איננו מכוון נגדם. הדרישה להסתגלותו של בן הזוג או של כל אדם קרוב אחר ל"עצמי" החדש נובעת משינוי שבבסיסיו ובמהותו הוא חיובי ומבורך עבור כל הנוגעים בדבר. חמלה, אמפתיה וסבלנות, מצד האדם המשתנה, חמלה בראש ובראשונה כלפיי עצמו, ובד בבד גם חמלה כלפיי הסובבים אותו – יכולות להקל מאוד על כולם.