כּוֹאֵב אֲבָל פָּחוֹת

כּוֹאֵב אֲבָל פָּחוֹת

"עם כוס ורקיק אפשר להמתיק 
אין קץ לבריחות 
זה לא נעלם רק רחוק או נרדם 
וכואב אבל פחות"

יהונתן גפן

מול כאב כולנו מתכווצים. זה קורה לנו באופן אינסטינקטיבי. מנגנוני ההגנה שלנו – גם אלה שאחראים להגן עלינו מפני כאב פיזי וגם מפני כאב רגשי – מתורגלים למנוע מאיתנו לחוש את הכאב, או לפחות לנסות להקטין אותו ולשכך אותו כמה שרק ניתן. כך אנחנו בנויים.

מצד אחד, טוב שכך. מנגנוני ההגנה של הנפש פועלים באופן לא מודע, והם באמת שומרים עלינו מפני חוויות שהנפש שלנו לא יכולה להכיל. חוויות שמפגש ישיר ומיידי איתן עלול לגרום לנו לנזק. מנגנוני ההגנה הם אלה ש"הביאו אותנו עד הלום": בזכותם הצלחנו להתחבר לכוחות הנפש שלנו כאשר התמודדנו במהלך חיינו עם מצבים קשים ומורכבים, שכללו פחד וכאב.

יש לזה גם חסרונות

עם זאת, למנגנון הנפשי הזה יש כמה חסרונות. הראשון הוא יצירת הנטייה להימנעות: לעתים, מתוך פחד והרגל, מנגנוני ההגנה שלנו מתקבעים ונתקעים על כאב מסוים. הם ממשיכים למנוע מאיתנו מפגש עם חוויות רגשיות שבעצם כבר הבשלנו להכיל. הם גורמים לנו ללכת על ביצים בסיטואציות שבהן אנחנו כבר בשלים וחזקים לנוע באופן חופשי, וכבר לא באמת זקוקים להגנה הזאת.

זה יכול לקרות מול כל חוויה לא נעימה: כישלון, דחייה, נטישה, ביקורת, כעס שמופנה כלפינו וכן הלאה – כל חוויה שעשויה לעורר רגש שלילי. אם מנגנוני ההגנה פועלים למרות שכבר אין לנו צורך בהם, הם למעשה מגבילים את מרחב הפעולה שלנו בתוך החיים, ומונעים מאיתנו להתנסות בשלל התנסויות, קטנות כגדולות: החל מההימנעות לבטא חוסר שביעות רצון שלנו מול איש מקצוע, חבר או בת זוג, וכלה בהימנעות מיצירת קשר זוגי או מהתקדמות מקצועית שתואמת את היכולת האמיתית שלנו.

חיסרון שני הוא יצירה וחיזוק של דפוסים מגבילים: מנגנוני ההגנה מתבססים על הזיכרון הרגשי, הזיכרון המודע והלא-מודע שלנו, ומתגייסים בכל הכוח כדי למנוע מאיתנו לחוות שוב כאב שבהיסטוריה הרגשית שלנו היה עצום ובלתי נסבל. למשל את כאב היותי ננטש, את כאב היותי חסר חשיבות, את כאב היותי חסר אונים, את כאב היותי לא מספיק טוב וכן הלאה.

בתוך המערך הנפשי של כל אחד מאיתנו נשמר הרישום של מה שנחווה כמאיים, מסוכן ובלתי נסבל – כל אחד והחוויה הסובייקטיבית שלו. מנגנוני ההגנה זוכרים ומתגוננים מפני הזיכרון המאיים, ומעצם פעולת הזיכרון וההתגוננות – הם יוצרים בנו משקעים ומטענים, או במילים אחרות: דפוסים.

כאשר משקעי העבר מציפים

ולכן, כאשר כואב לנו, אנחנו לא חווים רק את הכאב שנוצר מעצם החוויה העכשווית; אנחנו מוצפים כל כולנו במשקעים ישנים של כאב. הכאב שמתרחש בהווה – שגם כך הוא מכאיב ולא נעים – הופך אז לכאב בלתי נסבל, עצום בגודלו, שמאיים למוטט את כל המערכת הנפשית שלנו.


ברגע מסוכן שכזה אנחנו מגייסים שוב את מנגנוני ההגנה, והם באמת נחוצים, ובאמת עוזרים במידת מה. אבל אם משתמשים בהם יתר על המידה – או כאמור, כאשר כבר אין בהם צורך – הם גם גובים מחיר. מחיר של צבירה של עוד ועוד שכבות חדשות של אותו משקע. וכך, במקום להפוך עם השנים לחסונים יותר מול החיים, אנחנו למעשה מפתחים עור של פיל, שמתחתיו אנחנו נשארים זהירים, חשדנים ומפוחדים.

חיסרון שלישי של מנגנוני הגנה שפועלים שלא לצורך הוא מצב של משיכת הסבל עוד ועוד, לעתים על פני שבועות, ולעתים על פני חודשים ואפילו שנים. אם אנחנו לא באמת פוגשים וחווים את הכאב, הוא מחכה לנו מתחת לפני השטח, כמו פצע שלא טופל כהלכה. אנחנו ממשיכים לשאת את הכאב גם כאשר הזמן עובר, ומרגישים אותו כאילו זה קרה היום.

חיסרון רביעי הוא הסיכוי לחוות דכדוך או דיכאון. אין הכוונה כאן לדיכאון קליני, אלא לדיכאון שמתרחש כאשר לאורך זמן אנחנו מתרגלים לדכא כל רגש – רק כדי לא לחוש כאב. כאשר פעולת הדיכוי של הרגשות המכאיבים מתרחשת, אנחנו מדכאים על הדרך גם את שמחת החיים שלנו, וכל רגש חיובי אחר.   

כיצד נראים מנגנוני ההגנה?

מנגנוני הגנה יכולים ללבוש צורה של הסחות דעת מכל סוג שהוא: התרוצצות ועשיית יתר, צפייה בלתי פוסקת בטלוויזיה או התמכרות למסכים שונים, קריאה רציפה, אכילת יתר, שימוש באלכוהול וסמים, מחשבות בלתי פוסקות וכדומה. כל דבר ש"מוריד מסך" בינינו לבין מפגש ישיר עם הכאב.

במקביל אליהם, ישנם גם מנגנוני הגנה רגשיים יותר, כמו למשל כעס מתמשך והתמקמות בעמדת קורבן מול האדם שמולו נגרם הכאב. זו התנהגות שיכולה להתפרש כמפגש עם כאב, משום שכרוך בה סבל, אבל לא; גם כאן לא מדובר במפגש ישיר עם הכאב אלא בהיצמדות לרגשות עקיפים, שניתן לכנותם "רגשות קוֹרבּניים": היצמדות של הנפש, מתוך מגננה מפני כאב שנתפס כגדול ומאיים מדי.

אז מה כן?

כאמור, מנגנוני ההגנה הם חיוביים בבסיסם, ואי אפשר להסתדר לגמרי בלעדיהם, בטח שלא ברגעי משבר. ברגעים כאלה הם טובים ואף חיוניים. אין טעם להילחם בהם או להתנגד להם, וכדאי להביט עליהם ועל עצמנו בחמלה בעודנו משתמשים בהם.


כאשר תחושת הבטן שלנו מאותתת לנו שאולי אפשר, שאולי הגיע הזמן להסכים לחוש את הכאב, אפילו שביב של כאב, למשך זמן קצר – אפשר להתחיל לכוון לשם. אפשר להתחיל לטפח הסכמה, מוכנוּת ובשלוּת לכך. לאט-לאט ובהדרגה, ומתוך הקשבה פנימה. ושוב: לא על מנת לסבול, אלא על מנת לחיות את החיים במלואם, מתוך חופש מדפוסים. מה שמאפשר לפתח עם הזמן דווקא את היכולת לחוות כאב עם פחות ופחות סבל. 

ועכשיו לתכלס

ישנם כמה כלים שהתבררו כמועילים מאוד ביצירת מפגש מעצים ובונה עם כאב רגשי. ראשית, אפשר לכוון לטיפוח ההסכמה לחוות פחד וכאב ספציפי, פחד או כאב  שזיהינו שהם מהווים מטען מיותר שנצבר עם הזמן. ההסכמה הזאת נבנית מתוך הידיעה שהנפש שלנו תחווה רק את מה שהיא מסוגלת לחוות ולהכיל, ותעצור כאשר הכאב יהיה גדול מדי. כמו כן היא נבנית מתוך היכולת שלנו לסמוך על עצמנו, על הכוחות שלנו ועל הגבולות שלנו. למעשה אנחנו מטפחים הסכמה כנה ועמוקה להשתנות ולהיפרד מדפוסים ישנים – הסכמה שהיא לא רק שכלית-רציונלית, אלא גם פנימית ורגשית.

כלי נוסף הוא יצירת הקשֵׁר של ניקוי, שחרור וצמיחה למפגש עם הרגש המכאיב. אם כאשר אנחנו זוכרים – בזמן שכואב לנו – שאנחנו אלה שבחרנו לחוות כרגע את החוויה בלי להתגונן מפניה, שהיא לא נכפתה עלינו, ושלמעשה אנחנו בעלי הבית בסיטואציה – אנחנו מתחזקים. ואם באותם רגעים אנחנו זוכרים שבעצם ההסכמה לחוות, למשל, את כאב היותי "חסר ערך", במקום לצבור עוד שכבה של משקע, אנחנו למעשה משתחררים ממטען – מטען עכשווי או ישן של תפיסת ערך עצמי נמוך – זה באמת מתחיל לקרות.

פעולה נוספת שיכולה לתמוך במפגש מעצים ומחזק עם כאב היא תשומת לב לנשימה. ברגע של כאב, הגוף שלנו מתכווץ באופן אינסטינקטיבי והנשימה נעצרת. זוהי תגובה טבעית שהגוף שלנו סיגל באופן אבולוציוני. העניין הוא שברגע כזה הגוף יוצר רישום פנימי של הזיכרון המכאיב. תשומת לב מודעת לכך, והסכמה להרחיב את בית החזה ולקחת נשימה עמוקה בזמן אמת, דווקא ברגע הזה, היא כלי מועיל ביותר. 

לנתק בין החוויה לבין תפיסת הערך העצמי

ולבסוף, בזמן שחווים כאב, חשוב לזכור שמהותו ותוכנו אינם מעידים עלינו דבר. מה זה אומר? למשל, אם אדם חווה כרגע את כאב היותו 'דחוי' או 'לא-אהוב', זה לא אומר כלל וכלל שהוא אינו ראוי להיות אהוב. זוהי מיומנות שדורשת תרגול, ולשם כך היא דורשת בהתחלה גם סוג של פיצול פנימי: חלק אחד מאיתנו חוֹוֶה את החוויה, ובו בזמן חלק אחר זוכר ויודע שהיא לא באמת מעידה על ערכנו, או על האדם שאנחנו. היכולת לחוות כאב מבלי להזדהות איתו היא כלי רב עוצמה בשחרור של משקעים ישנים.

כאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואנחנו תמיד נתכווץ ונתגונן מולו. כך אנחנו מעוצבים, וטוב שכך. כאמור, לא יהיה נכון או אפשרי להילחם בעובדה הזאת. אבל אם נסכים לעצור, להביט על עצמנו בתוך המערבולת ולנסות משהו חדש – נוכל לסבול הרבה פחות, נוכל לשחרר דפוסים ומשקעים ישנים, ותוך כדי כך גם לבסס מרכז פנימי חזק יותר, שנשען פחות ופחות על מנגנוני ההגנה של הנפש ויותר ויותר על עצמו. וכן, זה עדיין יכאב, אבל אולי קצת פחות.