לוותר על עמדת האַשְׁמָה

לוותר על עמדת האַשְׁמָה

לצד האתגר הלא פשוט של יציאה מ"בור הקוֹרבנוּת", ניצב האתגר של איך לא ליפול לעמדה של "אני אשם" כאשר האדם שלצדנו נופל לבור הקורבנות. עם כל החמלה וההבנה שניתן להפנות אל האדם שלידנו, שמתמודד עם אחיזה בעמדה של קורבן, לא קל להישאר שווה נפש מול הסיטואציה. מה שקורה לרבים מאיתנו ברגעים הללו, זה שאנחנו זולגים לאט לאט, בלי לשים לב, לחוויה ולתחושה של אשמה. זה עלול לקרות בגלל שבאמת מופנית כלפינו עכשיו אשמה, או גם בגלל שאנחנו רגילים, כדפוס אוטומטי, לחוש אשמים: לקחת על עצמנו אשמה שאינה שלנו.

בדינאמיקה בין שני אנשים, במיוחד אנשים הקרובים זה לזה, יכול להתרחש מעין "משחק תפקידים": כאשר האדם שמולנו מתמקם ב"עמדת הקורבן", הוא כביכול מזמין אותנו לדיאלוג. יכולים להיות כל מיני סוגים של הזמנות. למשל: אני מסכנה כי אתה אשם, אני מסכן כי הם אשמים ובבקשה תרחמי עלי, אני מסכן ואת צריכה לעזור לי להפסיק לחוש כך וכן הלאה.

מדוע זה קורה?

לחלק מאיתנו – במיוחד אם בהיסטוריה הרגשית שלנו קיים ההרגל לחוש לא-בסדר או אשמים – ישנה הנטייה האוטומטית לקחת על עצמנו את תפקיד ה"מושיע" – ובעיקר את האשמה. למעשה, להתמקם בעמדה של "אני אשם". החלק הלא מודע שבתוכנו מאמין ש"אם הוא, האדם שמולי, סובל ומסכן – זה אומר שאני לא בסדר", או "שאם מַשהו לא בסדר, זה בטח בגללי".

ואז מה אנחנו עושים? אנחנו מנסים לגרום למי שעומד מולנו להפסיק להיות קורבני ומסכן; "להראות לו את האור", או להרגיע אותו, או לכעוס עליו, או לרחם עליו, וכן הלאה. כאשר למעשה אנחנו מנסים להפסיק את החוויה הפנימית שאנחנו נקלענו אליה. אנחנו מנסים להפסיק את ההתנהגות שמציפה בנו, בעצמנו, תחושה כל כך מטרידה ומאיימת של אשמה.

באופן טבעי, הניסיון הזה לשכנע את מי שמולנו להפסיק להיות קורבן מכניס אותנו למלכוד, משום שאנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי: לשנות מציאות חיצונית שאינה תלויה בנו. והמציאות החיצונית ש"מסרבת" להשתנות – משאירה אותנו במצוקה ובתסכול מתמשכים, ובדינאמיקה שלילית עם מי שמולנו.

מה כן אפשר לעשות?

אפשר להפנות, כרגיל, את הפוקוס פנימה, ולהפוך את הסיטואציה הלא פשוטה הזאת להזדמנות עבור עצמנו: ללמוד לוותר על "עמדת האשמה". להיפרד מהתפיסה הפנימית הישנה שאני "אשם" או "לא-בסדר", תפיסה שכפי הנראה התבססה בתוכנו אי שם בראשית חיינו. היא התבססה כדפוס, כאמת פנימית, וכדרך להתנהל מול העולם. כדרך שמחלישה באופן מתמשך את תפיסת הערך העצמי והאהבה העצמית שלנו, ושיוצרת מטענים מיותרים בתוך מערכות היחסים שלנו.

כמו כן, חשוב להפריד בין אחריות לבין אשמה. לעיתים יש לנו חלק ואחריות בסיטואציה, מה שיכול להיתפס כהצדקה אמיתית לחוש אשמים ולא בסדר. ואכן, לעיתים (לא תמיד) נדרש מאיתנו לקחת אחריות בתוך סיטואציה מסויימת. אחריות, אבל בשום פנים ואופן לא אשמה. לא משנה מה עשינו, לא משנה אם טעינו, או פגענו, או נכשלנו, עצם המעשה אף פעם לא הופך אותנו ל-לא-בסדר במהות שלנו, ואף פעם לא הופך אותנו ל"אשמים" באופן בסיסי, או כברירת מחדל. שום דבר לא מוריד מערכנו כבני אדם.

לשנות את ההֶקְשֵׁר

זה אומר, למעשה, לשנות את ההֶקְשֵׁר, ובמקום לנסות לסייע לאדם שמולנו להשתנות – לבחור לסייע לעצמנו, ולכוון לעליית מדרגה בתהליך ההתפתחות האישית: לשחרור של עוד רובד של מה שעומד בינינו לבין תפיסה של ערך עצמי עצמאי שאינו תלוי בדבר. ערך עצמי שאינו תלוי בדעות של אחרים עלינו ולא בתפיסות עצמיות מחלישות.

כאשר שינוי מסוג כזה מתרחש, כאשר אנחנו מצליחים באמת להיפרד מעמדת האַשְׁמָה – מעבר לתחושת החופש והשחרור הפנימי שמתבססים בנו – יכול לקרות גם משהו חיובי בתוך מערכות היחסים שלנו. זה קורה משום שאי אפשר יותר "לשחק איתנו את המשחק" של קורבן ואשם. הוצאנו מהמשוואה את ה"אשם".

זה קורה משום שהמקום שבתוכנו שבעבר שיתף פעולה עם דינאמיקה מסוג כזה, אינו מסכים ואינו יכול יותר לשתף פעולה. משום שאנחנו מאמינים שאנחנו אף פעם לא לא-בסדר ואף פעם לא אשמים. לא אנחנו וגם לא זה שעומד מולנו. אנחנו מאמינים ששום דבר בעולם, שעשינו, שאמרנו, או שמישהו אחר חשב או אמר, לא יכול להוריד מהערך שלנו כבני אדם. תחושת מסכנות וקורבנות של מי שלידנו כבר לא מפעילה בתוכנו את הכפתור הישן ההוא.