שזה יבוֹא ממנוֹ

שזה יבוֹא ממנוֹ

יש בור שאנחנו נופלים אליו שוב ושוב. נופלים, נחבלים, מתאוששים, ממשיכים ללכת – ונופלים אליו שוב. הבור הזה הוא הציפייה שהאדם שנמצא מולנו ישתנה כדי שאנחנו נפסיק לסבול ונרגיש טוב. שהוא יעשה את הצעד הראשון, ושהוא ירצה לעשות את הצעד הזה. בקיצור, שזה יבוא ממנו.

ולמה זה בור שמתעתע בנו כך? כי על פניו זוהי ציפייה שנראית מאוד הגיונית: "איך יהיה לי נעים וטוב אם היא ממשיכה לדבר אלי כל כך לא יפה? היא צריכה להפסיק להיות כעסנית כל כך. היא צריכה ללמוד לשנות את ההתנהגות שלה". "איך אני ארגיש שהוא אוהב אותי אם הוא לא אומר לי את זה? הוא צריך ללמוד לבטא רגשות. הוא צריך פשוט להגיד לי כמה מילים חמות". 

אבל למעשה זה בלתי אפשרי. זהו תעתוע שאנחנו נאחזים בו שלא במודע. מבינים שזה לא הגיוני ולא אפשרי שאדם אחר ישתנה לפי רצוננו, מכירים את כל התיאוריות הרוחניות – אבל מוצאים את עצמנו בכל פעם מחדש בתוך אותו הבור: מתוסכלים, כועסים וחסרי אונים בתוך מערכות היחסים שלנו עם האנשים הכי קרובים לנו. מנסים לשווא לשנות את ההורים שלנו, לעצב מחדש את בני הזוג שלנו, ולשדרג את הילדים שלנו.

למה בעצם?

מי שצריך להשתנות כאן זה אנחנו. לא כדי להסכים שידברו אלינו בגסות – אלא כדי ללמוד להיות מישהו שלא מפחד מכעס. או כדי להיות מישהו שאין לאחרים בכלל רשות לדבר אליו כך. ולא כדי לוותר חלילה על הצורך בביטויי אהבה אלא כדי להיות קודם כל מישהו שיודע בתוכו שהוא אהוב ולא זקוק לביטויים הללו כמו אוויר לנשימה. או במילים אחרות, כדי לגדול ולצמוח מעבר למגבלות של הדפוסים ופצעי הילדות שלנו. כדי להתמתח אל עבר היעד שאהובי לבנו מסמנים לנו מעצם היותם מי שהם.

כאשר האושר והשקט הנפשי שלנו יהיו תלויים בעיקר בנו – המערך הרגשי שלנו יהיה עצמאי ואנו ניטלטל פחות מכל רוח שתחלוף לידנו. נקפוץ פחות כשמישהו יגע בטעות בנקודות התורפה שלנו, ונפסיק לחיות בתחושת קורבנות מתמדת. נחוש יציבים ונטועים בקרקע. נחיה את חיינו מתוך חוויה של עצמאות קיומית. נהיה אנשים שאחראים באופן בלעדי לאושר שלהם, אנשים שלא מטילים את המטלה הכבדה הזאת על כתפי אנשים אחרים.

בנוסף לכל זה, יש לקחת בחשבון את העובדה שאנשים לא מסוגלים להשתנות כי מישהו אחר רוצה שהם ישתנו. לא משנה כמה אותו אדם אוהב אותנו או רוצה לשמח אותנו, אין בו מוטיבציה חזקה מספיק לשם כך, אין לו את ה"דלק" שיניע מהלך שכזה.

עבורנו, כצופים מהצד, הדרישה שאנו דורשים מהאדם האחר נראית פשוטה וקלה ליישום. עבור אותו אדם – שינוי כמו לשנות את טון הדיבור שלו, או להתרגל לבטא אהבה במילים, או ללמוד להיות רגיש – דורש שינוי עמוק ומהותי במנגנונים הפנימיים שלו, דורש לפגוש את הדפוסים ואת משקעי הילדות שלו עצמו. אין לנו לא יכולת ולא זכות לדרוש דבר כזה מאף אדם מלבד עצמנו.

אז מה כן?

אז מה כן אפשר לעשות? ככלל, כדאי להפנות את הזרקור פנימה. להסתכל על עצמנו ולא על מי שעומד מולנו, ולבחון מהי ההזדמנות שלנו מול המבוי הסתום הזה. זה לא פשוט להסיט את הפוקוס חזרה אל עצמנו. זה רעיון שלעיתים יכול אפילו לקומם או לעורר התנגדות. "מה פתאום אני? איך הפתיל הקצר שלה קשור אלי?" זה רעיון שמנוגד לגמרי למנגנון האוטומטי שלנו שרגיל לחפש בחוץ מענה לכל אי-נחת, ושרגיל לחפש אשמים.

יחד עם זאת זה יכול להיות מעניין ואפילו פוקח עיניים לקחת על עצמנו, ולו לזמן קצר, את מלוא האחריות. לשאול את עצמנו – אם זה תלוי רק בי, אך ורק בי, מה צריך לקרות פה? איזה עניין שלי עם עצמי צריך להיפתר כאן כדי שהסיטואציה הזאת באמת תשתנה, או לפחות תפסיק לתסכל אותי? איזו נקודה רגישה שלי נלחצת ומופעלת כאן?

אפשר להתחיל לבדוק: למשל, אם כעס מוציא אותי משיווי המשקל שלי או, לחילופין, משתק אותי – כנראה שיש לי בסיטואציה כזאת הזדמנות לשחרר משקע ישן שקשור לכעס. ואז, מול אדם שבאופן קבוע נוטה לדבר אלי בטון כועס או תוקפני – יש לי הזדמנות ללמוד להיות מישהי שלא מפחדת מכעס. להיות מישהי שלא "מופעלת" וקופצת כאשר מדברים אליה בטון כועס.

איך זה ישפיע על המציאות?

ומה הקשר בין ההזדמנות האישית שלי לבין השינוי שאני רוצה שיקרה מול אדם אחר? איך זה ישפיע על המציאות שתיארתי? ובכן, ברגע שכעס יפסיק להבהיל ולהלחיץ אותי, אני אגיב אחרת כי אני כבר לא אהיה מטולטלת מבחינה רגשית. אני אסבול פחות. אני אפחד פחות. ואז אני אוכל לבחור להגיב, או להתעלם, או להציב גבול, וכל זה בנחת ובענייניות. גם אם ההתנהגות של מי שמולי עדיין לא השתנתה – מאחר ואני השתניתי, הדרך שבה אני חווה את הסיטואציה כבר שונה באופן מהותי.

מה שיפה בכל זה, שלעיתים, בעקבות שינוי פנימי אמיתי אצלי, מתאפשר גם שינוי עקיף ולא צפוי אצל האדם שמולי. זה לא משהו שאפשר או כדאי לבנות עליו. יותר מזה, ציפייה כזאת יכולה לחבל בניסיון הכנה שלי להשתנות. זה תוצר לוואי שלא יהיה נכון לכוון אליו אבל באופן מסתורי כמעט, ברגע שבאמת מוותרים עליו הוא איכשהו מופיע.

האתגר של כולנו הוא להפסיק את מסע החיפושים העקר והמתסכל בחוץ – ולהתחיל לחפש בפנים. ליצור שינוי פנימי שמתחיל לאט לאט להקרין את עצמו – כמו על גבי מסך – על מציאות חיינו. לחיות את החיים מתוך ההבנה שזה תמיד הפנים שמייצר את החוץ, למרות האשליה הכל כך חזקה שזה החוץ שמקרין אלינו פנימה. להפסיק לחכות שהאושר יבוא, ולהתחיל ליצור אותו במו ידנו. לרצות, ממש לרצות שזה יבוא ממני.