עירית לוי

בואו נסתכל על כמות הזמן והאנרגיה שאנחנו מנתבים לעבודת ניקיון של משקעי העבר. לא משנה אם זה נעשה בתהליך של אימון אישי, פסיכותרפיה, דמיון מודרך או הילינג. בכל סוג של עבודה פנימית אנו משקיעים את מרצנו בשחרור דפוסים, תפיסות, וזיכרונות מכאיבים שנצרבו בנו. וזה כמובן נתיב חשוב והכרחי. סביר להניח שבלי עבודת הניקיון הזאת לא נגיע לשחרור פנימי.
אבל מה עם הדפוסים שנוצרים ברגע זה? ומה עם אלו שיתהוו מחר בבוקר? אני מציעה להתחיל לבדוק מה אנחנו לוקחים איתנו הלאה מהיום הזה. מה לקחת איתך מהפרידה מבת הזוג שלך? מה נצרב בך היום בבוקר כשאשה זרה הטיחה בך מילים קשות כשרבתן על מקום חנייה?

אפשר לחוות כל חוויה – מהפעוטה והזניחה עד לגדולה ביותר – בכמה אופנים. אפשר ללמוד ממנה ולגדול באמצעותה אבל אפשר גם, אם לא שמים לב, לקחת ממנה מטען לא רצוי. מטען חדש. בדיוק אותו סוג של מטען שאנו מקדישים שעות של עבודה כדי להשתחרר ממנו.

ניסיון צרוף

מה שאני רוצה לומר כאן בעצם זה שחשוב, לא פחות, ללמוד לחיות מבלי לצבור מטען מהאירועים בהווה. ללמוד לחוות את ההתנסויות שמזמנים לנו החיים בצורה כזאת שנצא מהן חכמים יותר – אבל עם חוכמה צרופה ונקייה. לא חבולים, מותשים, מרירים וכבדים. לחיות כך שהחיים ישאירו בנו את רישומם בצורה שתקדם את ההתפתחות שלנו ולא תעכב אותה.

הדרך לעשות זאת היא לחיות בתוך החיים ולא לידם. לחוות את החווית ולא לברוח מהן. לפקוח עיניים כשבא הגל ולא להתכופף. אין ספק שביחס לחוויות לא נעימות אנחנו מותנים לדבר ההפוך: שרק לא יכאב, שיעבור כבר, שייגמר, שתחזור כבר השגרה. כל זה מאוד טבעי ומובן, רק שזה לא מה שאנחנו באמת רוצים בתוך תוכנו. מכיוון שאז, בעצם הבריחה, יצרנו זיכרון, משקע, דפוס חדש.

אז מה זה אומר להישאר בתוך החוויה ולא לברוח ממנה? מה זה אומר לעבור בתוכה? אולי יהיה קל יותר להסתכל קודם כל על מה זה אומר כן לברוח. הבריחה היא כמובן לא מודעת. לעיתים אפילו נדמה לנו שסיגלנו לעצמנו דרכי התמודדות יעילים ושאנחנו הופכים לחסינים יותר ויותר, אבל בחלק מהמקרים דרכי ההתמודדות הללו הם למעשה בגדר בריחה.

זה לא שהוא לא אוהב אותי, הוא פשוט עסוק

אפשר לברוח לשני כיוונים עיקריים. חלקנו נוטים לברוח יותר לכיוון השכלתני. אנחנו בורחים לכל מיני הסברים הגיוניים שיכולים לשמש כ"פלסטר" כדי שהמכה לא תכאיב. למשל – לומר לעצמי ש"הוא פשוט מאוד עסוק עכשיו" כדי לא לחוות חוויה של חוסר באהבה, או "מסכנה האשה הזאת" כדי "להקטין אותה" ולא לחוש את הכאב המילים האלימות שהיא הטיחה בי כרגע. או אפילו פשוט מחשבות שאינן קשורות לאירוע, שמסיחות את דעתי ממה שאני חווה כרגע.

שביל בריחה אחר הוא השביל הרגשי. הבריחה כאן היא בדרך כלל לסבל ולמסכנות. אם להתייחס לדוגמאות המקבילות של הבריחה המנטאלית, אז כאן יש לנו את "כמה אני מסכנה, הוא לא אוהב אותי מספיק כדי להקדיש לי תשומת לב. איך, איך נפלתי על אחד כזה?!" וביחס לאשה שצעקה עלינו באלימות יכול להופיע משהו כמו "איזו מפלצת, למה זה מגיע לי?!" בליווי דמעות שחונקות את הגרון.

מה שכל כך מטעה וחמקמק בנתיב המילוט הרגשי, הוא שזה נראה לנו כאילו אנחנו באמת בתוך תוכה של החוויה, עמוק עמוק בתוכה. הרי אנחנו מרגישים, לא?! אנחנו בתוך החוויה! אנחנו סובלים! אז זהו, שלא. אנחנו לא באמת נמצאים בתוכה. אנחנו נמצאים עמוק בתוך פרשנות של החוויה, והרבה פעמים זו פרשנות קורבנית שמהווה סוג של מנגנון אלחוש והגנה.

להיות בתוך החוויה זה להיות בתוך מה שיש שם באמת. בחוויה הממשית. כאב. דחייה. נידוי. צער. קנאה. כמו גם אהבה. שמחה. נדיבות. לא תמיד זה נעים, אבל זה מאוד אמיתי. זה החיים. המעבר בתוך החוויה ולא לידה הוא לא מובן מאליו ומנוגד לגמרי למנגנוני ההישרדות האנושיים, וכדי לעשות זאת צריך בהדרגה להתרגל להתנהל אחרת.

תכל'ס (מה עושים עם זה?)

התרגול המעשי שאני מציעה, כולל נוכחות עם החוויה הממשית באמצעות מפגש עם התחושה בגוף, וגם זיהוי ומודעות לנתיבי הבריחה. יש אנשים שהראשון יעיל להם ויש כאלה שהשני. מיד אפרט. אפשר כמובן להשתמש בשני הכלים.

דרך יעילה מאוד לוודא שאנחנו פוגשים את החוויה הממשית היא להרגיש אותה דרך הגוף. ככל שמתנסים ומתרגלים זה הופך פשוט ושימושי. למשל: קרה עכשיו משהו, מישהו אמר משהו, או התעלם, או חצה גבול – וזה מערר בי קושי? אני בודקת איפה אני מרגישה את הקושי הזה בגוף. יתכן שבהתחלה לא תעלה תשובה אבל עם התרגול מגיעות תשובות מעניינות: כאב בבית החזה, עומס בבטן, נשימה מואצת וכן הלאה. ככל שנשהה יותר זמן עם התחושה הזאת, כך אנחנו פוגשים למשך יותר זמן את החוויה האמיתית.

דרך יעילה נוספת היא ליצור בזמן אמת מודעות לנתיבי המילוט הפרטיים שלי. לא להתנגד להם – כי הם כאמור מנגנונים חזקים, שבחוויה הפנימית מגנים עלי – רק ללמוד אותם. "אופס, עכשיו ברחתי". "עכשיו, הלכתי להסבר מרגיע". "עכשיו ברחתי לצד שני, למסכנות". לא לבקר ולשפוט אותם. להכיר, לזהות, לראות אותם.

מודעות משנה הרגלים

עם הזמן, ההתנהלות שקודם נראתה טבעית, ונתפסה כ"התמודדות" מתחילה להתגלות כבריחה מתמשכת. כאשר כל זה מונח חשוף וגלוי בפנינו, מגיע הרגע בו אנחנו כבר לא מסוגלים להמשיך לשתף עם זה פעולה ובשלים ליצור את השינוי. אנחנו קולטים בצורה ממשית מאוד עד כמה אנחנו חיים ליד החיים, ומתחילים לפתח נחישות לחיות בתוכם, לצד מיומנות חוסן פנימי שתומכים בזה.