עירית לוי

בניגוד למה שנהוג לחשוב, לכעס יש תועלות רבות עבור נפש האדם. השיח הנפוץ אודות כעס מתייחס להיבטים השליליים שלו, למשל ההשפעה שלו על היחסים עם הסובבים אותנו, ההשפעה על מצב הרוח, על רמת הסטרס הפנימית, על הדימוי העצמי ועוד. רובנו למדנו כבר כילדים שזו בעיה שצריך לפתור. אני מאמינה שכדי לפתור אותה ברמה העמוקה כדאי – כרגיל – להביט על הכעס בעיניים טובות. באהבה.

אני אומרת את כל זה בהסתייגות אחת חשובה – אני לא מתכוונת לכעס שיש בו תחושת קורבנות, מסכנות ומרמור. הגבול בין כעס לתחושת קורבנות הוא דק וחמקמק וכולם נופלים בו. כל עוד מזהים תחילת תחילתה של התפלשות בו, וחוזרים, ומאמנים את השריר הזה בכדי בכלל לא להחליק במדרון – הכעס יכול להיות חבר ממש טוב.

למה בעצם?

אני רואה שלוש סיבות עיקריות. האחת, הכעס מסמן עבורי את הגבול, הוא כמו אזעקה פנימית שנדלקת כשמישהו חצה את הגבול שלי או אפילו רק התקרב לגדר. למשל, מישהו הבטיח הבטחה והפר אותה, או מישהי מדברת אלי בגסות רוח, או מתעלמת מבקשה שביקשתי. משהו בי מתעורר ומאותת לי שמה שקורה עכשיו לא טוב לי, לא נעים לי, לא נכון לי.

שנית, הכעס מחבר אותי לכוח שלי. דמיינו ילדה בת שנתיים שעוד לא למדה שזה "לא בסדר" לבכות ולצרוח כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה. נגיד, רוצה גלידה עכשיו! ברגע הזה היא בוכה וכועסת עם כל הגוף ומחוברת כל כולה לעוצמה הפנימית שלה. אני חושבת שהכעס הוא כביש מהיר לחיבור הזה בכל גיל. ולכן כעס משדר סמכות וביטחון, כל עוד הוא לא מתערבב עם תחושת מסכנות.

ולבסוף, ברמה הכי עמוקה, הכעס מאותת לי על פחד או כאב שיושב מתחתיו ושמבקש התייחסות. כעס הוא רגש משני שמתחתיו תמיד יושב משהו עמוק יותר. פחד או כאב, כמו בדידות, קנאה, חוסר אונים, חוסר ערך, חוסר בהכרה ונראות וכן הלאה. יש רגעים שבהם נכון ואפשר להתייחס לזה, לא תמיד.

"אז מה נעשה עם הכעס הזה?"

יש דברים רבים שאפשר לעשות עם המידע הזה. כל דבר ממה שאתאר כאן יכול ליצור תנועה עדינה בגלגל השינוי הפנימי. חלק מהדברים קל לעשות לבד, וחלקם דורשים עין חיצונית מקצועית, לפחות בהתחלה.

אפשר להתחיל בצעד פשוט של ליצור מודעות לכל אלה. לשאול שאלות לא טריוויאליות כמו: איזה גבול שלי נחצה כשכעסתי קודם? האם הרגשתי משהו חיובי כשכעסתי? מה כאב לי בתוכי רגע לפני כן?

אפשר להבין שהכעס הוא טבעי ונורמלי וכל עוד אנחנו קיימים, גם הכעס קיים כחלק מהקיום האנושי שלנו. חשוב גם לזכור שאי אפשר להפסיק לכעוס בכוח או מתוך התנגדות אליו ושזה לא עובד ככה. יהיה מועיל יותר לעשות שלום עם המרכיב הזה בתוכנו, לקבל ולהבין אותו ולהתייחס אליו ביד רכה.

אפשר לנסות לגלות מתי ולמה סגרנו אותו או נבהלנו ממנו: מי גינה אותו? מי נבהל ממנו? מי לא יכול היה להכיל אותו? בעצם להביט אל העבר שלנו כדי שנוכל לחזור ולהביט קדימה.

להביט קדימה – כמו למשל ללמוד להעז לכעוס, להעז להרגיש כעס של אחרים עלינו. לעבוד עם הפחד מהדבר הזה, פחד שכפי הנראה לא התחיל היום. באותו העניין, אפשר לבנות אמון בזה שאנחנו יכולים לכעוס ושיכולים לכעוס עלינו ושהקשר ימשיך להתקיים.

תוך כדי כדאי לזכור שכאשר אנחנו כועסים על עצמנו אנחנו למעשה נוטשים את עצמנו, שאנחנו מנסים להחזיר לעצמנו תחושת שליטה באמצעות ההלקאה, מקדימים מכה למכה שאולי תגיע מבחוץ, משלמים מס שפתיים עצמי, משמרים אשליה של תנועה והתקדמות כאשר בעצם אנחנו בלופ. זו תובנה שיכולה להיות פוקחת עיניים.

כרוניקה של פיצוץ ידוע מראש

ברמה הטיפולית העמוקה יותר אפשר להקשיב למה שמבקש התייחסות בתוכנו מתחת לכעס ולתת לו מקום, הכרה ועיבוד רגשי. אפשר לעשות זאת בשיחה או בטיפול שמשלב עבודה עם הגוף.

כאב לא מודע שלא מקבל תשומת לב עלול להתעצם, לגעוש ובמוקדם או מאוחר יחפש דרך החוצה. כמו סיר לחץ שלא משאירים בו פתח ניקוז וזה רק עניין של זמן עד שיתפוצץ. הכאב מתנקז החוצה מאיתנו בצורה של תסכול קל או חזק, כעס, זעם ואפילו אלימות.

לסיכום, גם מול כעס כמו כל מרכיב בנפש שלנו אפשר להשתמש בשילוב המופלא של נחישות ושל רכות. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, לא מוותרים על השינוי וההתקדמות, אבל גם לא מוותרים על חמלה עצמית ועיניים שמביטות בעצמנו בכנות ובאהבה אמיתית. שם מתחיל הקסם.